דברים לא קורים סתם

חוויות נפלאות וחברים מדהימים מופיעים כאשר פותחים חנות צמר.

שני סיפורים מהשבוע.

THE THURSDAY NIGHT KNITTING CLUB התחיל ליצור עור וגידים, וההצלחה נראית מבטיחה.

השבוע רוני הביאה עוגת שוקולד חלומים לכבוד יום ההולדת של החנות, וכולן התאלפו ממנה. ורדה סרגה לנו סל עם צמר. מרגש ביותר.

ורדה ומרי הצטרפו השבוע, אני מקווה שנהנו ויחליטו להשאר איתנו. מיכל ומיה מאוד חסרות לנו - שיסיימו כבר עם כל הפרוייקטים ויחזרו למפגשים - אנחנו מתגעגעות לצחוק שלהן.

קבוצות סריגה אלו נולדו ללמד סריגה, וכן להחזיר סורגות שלא החזיקו מסרגות ביד במשך שנים. חתך הגילאים רחב, מגיל 25 ועד 75, לכולן נושא משותף, ההנאה שבסריגה. חתך הרמות גם כן רחב, אלו שממשיכות להנות מהצעיפים הפשוטים ביותר, וכן מי שלוקחות על עצמן דוגמאות קשות ואפילו סריגת תחרה.

והסיפוק שלנו, של אמא ושלי, מענג. כולן הופכות לחברות, כולן מתענינות, כולן דואגות כשמישהי לא מגיעה, כולן מפרגנות בסיומו של פרוייקט מפרך, וכולן לא מוותרות על אף ערב.

אני היום מביטה לאחור, ולא יודעת מה הייתי עושה בלי קבוצות הסריגה שלנו. הן לא רק תלמידות, הן לא רק לקוחות, הן חברות אוהבות ומפרגנות.

אין מסר מאחורי כל זה, אבל דברים לא קורים סתם.



השבוע נכנסה לחנות אישה נאה, סיפרה שבעבר עיצבה סריגים, חיה 35 שנה בחו"ל, עזבה הכל, ולפני 6 חודשים חזרה ארצה ללא רכוש, להתחיל הכל מחדש, בדיוק מאותו מקום שעזבה.

ככל שהשיחה התפתחה, חשתי צורך לשאול אותה אם היא מכירה את דודה שלי. אותו גיל. משום מה נראה לי כי הן פעם היו באותה חברה. הן דיברו באותו סגנון שמסמל תקופה.

הזכרתי את שם דודתי, וכמובן, הן אמורות להפגש אצל מכרים משותפים למחרת בערב.

היא לא נרגעה. כל כך התרגשה מהקשר.

דברים לא קורים סתם.

שבוע נפלא וסריגה מהנה!